יעקב מימון ועמותת המתנדבים

יעקב מימון (וַסֶרמן) (1902 – 26 ביולי 1977) היה הוגה ומפתח שיטת הקצרנות העברית הנפוצה ומייסד מפעל של הנחלת הלשון העברית במעברות, יקיר ירושלים (1967) וחתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת 1976.

יעקב מימון נולד בשם יעקב וסרמן ב-1902 בליבאו שבלטביה (רוסיה) לאליהו ובלה וסרמן (דודו היה הרב אלחנן וסרמן). ליעקב היו 8 אחים ואחיות – 5 מאמו בלה ו- 3 אחים למחצה מאשתו הראשונה של אביו שרה שנפטרה בלידת ילדה השלישי.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשלטביה הייתה תחת כיבוש גרמני, למד יעקב הצעיר חשבונאות וקצרנות על פי השיטה הגרמנית – דבר שהיווה מפתח לפעילותו בארץ. בשנת 1921, בהיותו כבן עשרים, עלה לארץ ישראל לבדו בעלייה בלתי ליגאלית דרך לבנון. עם עלייתו לארץ ישראל עִברת את שם משפחתו מווסרמן למימון. ארבעה מאחיו שעלו לישראל בעקבותיו לישראל שינו את שמם למימון בעקבותיו. גם הוריו אליהו ובלה עלו לארץ לבסוף ב- 1935 וכך ניצלו מגורל יהדות לטביה שנשארה שם והושמדה ברובה בשואה, וביניהם דודו - הרב המפורסם – רבי אלחנן וסרמן.

יעקב הגיע לירושלים ועבד בה. בשנת 1925 נישא לאסתר לבית מזרחי, ילידת חברון, ונולדו להם ארבעה ילדים. המשפחה התגוררה במעונות עובדים שבגבול השכונות רחביה ושערי חסד. בנו עמנואל נהרג במלחמת העצמאות ב-1948 בקרב על צמח.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה למד יעקב הצעיר חשבונאות וקצרנות גרמנית. חודשים מעטים לאחר הגיעו לארץ התקבל לעבודה בלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל, בעיקר בזכות שליטתו בקצרנות הגרמנית. השפה הגרמנית הייתה אז כמעט השפה הרשמית של מוסדות ההסתדרות הציונית. יעקב הוזמן על ידי דוד בן-גוריון לשמש כקצרן עבור מוסדות היישוב ומפא"י. הוא החל לרשום באספות וועידות של ההסתדרות ותנועת העבודה, וכן הוזמן להשתתף בקונגרסים הציוניים באירופה בשנות השלושים.

תוך כדי עבודתו הצליח להתאים את שיטת הקצרנות שלמד לעברית, דבר שהרחיב את אפשרויות השימוש בה. יעקב התמיד לרשום את נאומי הדוברים באספות וועידות של ההסתדרות ותנועת העבודה ושל המוסדות הנבחרים של היישוב העברי. החל משנת 1929 גם הוזמן לרשום את הנאומים בעברית  יחד עם תלמידיו, בדיוני הקונגרסים הציוניים שהתכנסו אז באירופה, ולאחר קום המדינה – בקונגרסים, שהעבירו את מקום התכנסותם לישראל. אחיו, צבי מימון, שהיה שותף ליעקב בחיבור שיטת הקצרנות, עלה לארץ בשנת 1935 והחל לעבוד בסוכנות כקצרן. לאחר מכן צבי שימש שנים אחדות כמזכירו האישי של בן-גוריון,

יעקב הוציא לאור את המהדורה הראשונה של הספר "סטנוגרפיה לעברית" המגדיר את שיטת הקצרנות העברית שהמציא. שיטתו התקבלה כשיטת הקצרנות הרווחת בארץ, ועם קום המדינה - בעבודת הכנסת ומשרדי הממשלה. בעיצומה של מלחמת העצמאות נרתם למשימה של הכשרה מזורזת של קצרנים שישמשו את הכנסת ואת משרדי הממשלה. בשנת 1951 עבר מקרן היסוד למשרד ראש הממשלה,‏‏ היה לקצרן הראשון של ממשלת ישראל ורשם את ישיבות ממשלת ישראל והכנסת כמעט עד לסוף ימיו.

העבודה השוטפת במחיצת שרי הממשלה, חברי הכנסת ואישי ציבור רבים סייעה לו בגיוס תמיכה להתנדבות בקרב ישובי עולים ברחבי הארץ - פעילות שהפכה למפעל חייו ושהמשיכה לאחר פטירתו לאורך 42 שנה באמצעות עמותת מתנדבי יעקב מימון. 

היו ימים 
בראשית שנות החמישים החלה אסתר אשתו של יעקב, להתנדב במסגרת "ארגון אמהות עובדות" אשר סייע לנשים עולות, רובן חסרות ידיעת קרוא וכתוב, להיקלט בארץ. יעקב נלווה לאשתו בפעולת ההתנדבות במעברות, ובהמשך הלך בעקבותיה ונרתם אף הוא לפעולה בקרב העולים החדשים. הוא צירף אליו את תלמידותיו מבית הספר סליגסברג בירושלים, שבו לימד קצרנות. בהמשך צירף לפעילות רבים מבני משפחתו וממכריו והמשיך בפעולה גם לאחר פטירת אסתר ב- 1964. 

יעקב החל לפעול במעברת לוזים, בה ריכז שיעורי עברית שניתנו על ידי שמונה מתנדבים. הפעילות התרחבה למעברות נוספות בפרוזדור ירושלים, ובהמשך כללה אף יישובים מרוחקים ובהם מרגליות, דובב וחצור הגלילית לשם הביא מתנדבים נוספים ש"גייס" מהאזור. במהלך השנים הרחיב והעמיק את פעולות ההתנדבות וזכה לתמיכה ושיתוף פעולה של תנועות נוער, יחידות צה"ל, אוניברסיטאות, קיבוצים ויהדות התפוצות, ולא פסח אף על חברי כנסת, שרים ונשיאים. מימון גייס אלפי מתנדבים, אשר היו מגיעים בהנחייתו לבתי עולים ומסייעים בהקניית השפה ובהתערות בחיי הארץ. פעולות אלו נמשכו בשכונות מצוקה, והתחדשו במרכזי הקליטה שהוקמו עבור העלייה מברית המועצות בשנות השבעים. יעקב עסק בפרויקט ההתנדבות כחצי יובל שנים, עד לימיו האחרונים ב-1977.
 
הכרת הממסד וקבלת פרס ישראל
על פעולות אלו זכה בתואר יקיר ירושלים (1967) ובתואר עמית כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים (1976). בשנת 1976, כשנה לפני מותו, הוענק ליעקב מימון פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

יואל דורקם מספר 
בין השותפים לפעולה היה יואל דורקם מקיבוץ צובה. מספר יואל על פגישתם הראשונה: "...מתי שהוא בשנות השבעים נפתח בשכנותנו מרכז הקליטה מבשרת ציון, שנועד בעיקר לקליטת עולים בעלי מקצועות חופשיים אשר להם השפה העברית אמורה להוות כלי עבודה חיוני במיוחד... באחת האספות הכלליות בצובה הופיע יום אחד יהודי מוזר למראה, איש קטן בעל פנים חרוצות, קמטי הבעה, מעט ערמומית, משקפיים מדגם מיושן, וכובע אירופאי עם שוליים, שלא הותיר ספק באשר למוצאו של האיש. הוא הוצג באסיפה כיעקב מימון, קצרן הממשלה ופעיל בקליטת העלייה. מטרת ביקורו הייתה לגייס מתנדבים לעזרת העולים החדשים במבשרת ציון, עם דגש על לימוד השפה. במבט לאחור אני יכול לקבוע בפה מלא, שהייתה לאדם זה השפעה מכרעת על מהלך חיי וחיי משפחתי. כתריסר חברים וחברות שלנו נרשמו באותו ערב ל"פעולה" כפי שכינה יעקב מימון את פעילותו, אשר הסתבר לנו בהמשך שהיא פרוסה בכל רחבי הארץ, בריכוזי עולים, בערי הפיתוח, במעברות ובמרכזי הקליטה..."

ממשיך יואל ומספר על אופן הפעולה של יעקב: "... ככל שהכרנו את האיש ואת פעלו, נדהמנו להיווכח כיצד הוא מפעיל בו זמנית מאות מתנדבים ללא כל מנגנון פורמלי, מקבל תרומות ללא כל בקרה, מתוך אימון מוחלט שיוציאן למטרה שלה הן נועדו, ולא אחת הוסיף סכומים מכיסו הפרטי להוצאות שונות. מרבית נסיעותיו נעשו בתחבורה ציבורית. רק בשנותיו האחרונות הסכים לקבל את הצעתו של צלם העיתונות הירושלמי הנודע קורט מאירוביץ', שאתו יצר קשרי ידידות הדוקים, להסיעו לריכוזים מרוחקים, כגון, נצרת עילית וחצור הגלילית, תמורת תשלום הוצאות הדלק בלבד...

...פעם אחת, ברגע נדיר של שלווה הרהבתי עוז ושאלתי אותו ישירות: יעקב, מנין אתה לוקח את הזמן לתפקד גם כקצרן הממשלה, כולל תעתיק של כל הדיונים, גם לרכז את פעילות המתנדבים עם העולים, כולל השגת התחבורה להסעתם ליעדיהם, גם לגייס מתנדבים חדשים להרחבת 'הפעולה', ובנוסף לכל זה לכתוב מכתבים לעיתונות היומית לצורך פולמוס אודות נושאים שונים?

יעקב חייך אחד מאותם חיוכים ממזריים במקצת המוכרים לנו היטב והשיב מנה וביה: 'פשוט מאוד, אינני עוסק, לא ברכילות ולא בלשון הרע, ועל כן יש לי המון זמן פנוי!...'".

זה היה האיש ועם פטירתו ב- 1977 נוצר חלל גדול שנזקק למילוי, לטובת העולים והמתנדבים. 

 

על הקמת העמותה, כפי שמספר יואל דורקם ז"ל בספרו האוטוביוגרפי:

בהמשך עברה העמותה לתמיכה באוכלוסיית יוצאי מאתיופיה שנשארה להתגורר שנים ארוכות במרכזי קליטה ובשכונות מבודדות. העמותה השקיעה במגוון פעילויות תוך מתן דגש על בני הדור הצעיר על מנת שיוכלו לתמוך בהשתלבות הוריהם ובקליטתם בארץ. הפעילויות כללו התנדבות במרכז הקליטה במבשרת ציון, ליווי סמינר מובילים במסגרת הנוער העובד, סדנאות נוער להסברה ומניעת אלימות במשפחה ופגיעה מינית במסגרת עמותת מסל"נ, וליווי סטודנטים ממוצא אתיופי במכללת רופין. כמו כן ליוותה העמותה ותרמה למוסדות לנוער במצוקה. אוכלוסית יוצאי אתיופיה חווה עד היום קשיי התערות בחברה והדרך עוד ארוכה. 

בשנים האחרונות יצרה העמותה קשר אמיץ עם אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בבית שמש ועזרה לפתח פעילות עצמאית ומנהיגות מקומית. קשרים אלו נמשכים ונושאים פרי עד היום.

במהלך השנים התרבו הגורמים והעמותות הפועלים למען עולים וכיום ישנה פעילות התנדבותית עניפה. יתכן שאת חלקה ניתן לייחס לחלוציותם של יעקב ואסתר מימון במעברות העולים בפרוזדור ירושלים, אי שם בתחילת שנות החמישים.  
 

סגירת העמותה ומיזוג הפעילות עם עמותת עלם 

לצורך כך נבחרה עמותת עלם לנוער בסיכון. 

חברי הועד המנהל בעת הסגירה

עמרי מימון, מוטי צמיר, רמה מרינוב-כהן, אורלי קוזין מלכי, ענת רוזנבלט
 

מנהלי העמותה

יואל דורקם:  2007 - 1978
איתן גרין:     2011 - 2007
מאיר זרעיה: 2015 - 2012
עמרי מימון:  2020 - 2015 (נכדו של יעקב)

​פעילים נוספים במהלך השנים

דינה מימון, קיבוץ צרעה
רחל מרינוב, ירושלים
השופט בדימוס משה לנדאו, ירושלים
קורט מאירוביץ, ירושלים
רות אלון, קיבוץ בית השיטה 
שרה דורקם, קיבוץ צובה
טקלה מקונן, מדרשת רופין
יחיאל יואל, קיבוץ רמת רחל
חני פריאל, קיבוץ רביבים
דליה יונאית, קיבוץ צרעה
ברוריה גל, קיבוץ להב

קישורים

יעקב מימון, ויקיפדיה
יעקב מימון, המכלול - האינציקלופדיה היהודית
עמותת מתנדבי יעקב מימון, אתר העמותות של ישראל
על מות
בלוג ארכיון המדינה, הסיפור על הנהגת אות מתנדב הנשיא שיעקב היה הראשון לקבלו 
לזכרה של אסתר מימון, מאת טובה שפירא

 

Yaakov Maimon (Wasserman) (1902 - July 26th 1977) was the designer and developer of the Hebrew shorthand common method and co-founder of the project of Hebrew Language education in the Maabarot (absorption tent encampment). An honored fellow of Jerusalem city (1967) and winner of the Israel Prize for his special contribution to society and the state in 1976.
 
Yaakov Maimon was born as Jacob Wassermann in 1902 in Libau in Latvia (Russia) to his parents Elijah and Bella Wasserman (his uncle was the famous Rabbi Elhanan Wasserman). Yaakov had eight brothers and sisters - five from his mother Bella and three half-brothers of his father's first wife, Sarah, who died giving birth to her third child. 
 
During World War I (when Latvia was under German occupation) the young Yaakov studied accounting and shorthand according to the German system - and this was later the key to its activity in the country. In 1921, at the age of twenty, Yaakov immigrated to Israel alone by illegally immigration via Lebanon (after the British authorities did not let him in legally). With his immigration to Israel he changed his family name from Wasserman to Maimon (which he found more akin to Hebrew alike less diaspora flavored). Four of his brothers who immigrated to Israel followed his example and changed their name to Maimon. His parents Elijah and Bella finally immigrated to Israel in 1935 and were spared  the fate of most of  the other Latvian Jews who stayed and perished  in the Holocaust (including his uncle - the famous rabbi - Rabbi Elhanan Wasserman).
 
Yaakov settled in Jerusalem where he  started working  - in 1925 he married Esther Mizrahi who was born in Hebron, and they had four children. The family lived in the neighborhood of "Meonot Ovdim" near Rechavia and Shaarey Hessed. His second son Emmanuel was killed during the War of Independence in 1948 in the battle of Zemah, near Deganya on the Sea of Galilee.

During the First World War, the young Yaakov studied accounting and German stenography (shorthand writing). A few months after his arrival to Israel, he was hired to work in the head office of the Zionist Federation, mainly thanks to his mastery of German stenography. The German language was then almost the official language of the institutions of the World Zionist Federation. Yaakov was invited by David Ben-Gurion to serve as stenograph for the institutions of the Jewish people and Mapai (Labor Zionist movement). He began to record meetings and conferences of the World Zionist Federation and the labor movement in shorthand, and was also invited to participate in the Zionist congresses in Europe during the 1930's.
 
During his work he adapted the methods he learned in shorthand successfully into Hebrew - which expanded the possibilities for its  use. Yaakov persisted in recording meetings and Zionist conferences, local and world institutions and of the labor movement .Starting in 1929 he was also invited together with his pupils to record  speeches in Hebrew, at the Zionist congresses that were held at that time in Europe, and later after the Jewish state was funded – started meeting in Israel. His brother, Zvi Maimon, who was a co-founder in developing Hebrew shorthand, immigrated to Israel in 1935 and started working at the Jewish agency as a shorthand writer. He  served for several years as the personal secretary of the Prime-Minister, David Ben-Gurion,
 
Yaakov published the first edition of the book "Hebrew Stenography", in which he set the rules of Hebrew shorthand. His method became the accepted form of shorthand in the country, and after the establishment of the state it was used in the Knesset and government offices. In the midst of  the War of Independence he was given the task of expediting the training of stenographers who were employed by the Knesset and government ministries. In 1951, he moved his work place officially from the "Keren Hayesod" to the Prime Minister’s office. He was the first stenographer of the Israeli government and did shorthand documentation of the Israeli government meetings until almost the end of his life.
 
While the shorthand was also his life's work, that is not why we mentioned it here – his ongoing work in the  presence of government ministers, Knesset members and other important people was undoubtedly helpful in  rallying support for the volunteering effort. However much was  done with  personal initiative while  managing  on his own resources - it was without a doubt greatly  helped and it enjoyed support of  the institutions.

Those were the days...

In the early fifties Yaakov's wife Esther, began to volunteer in the "Organization of Working Mothers" which helped women immigrants, most of them illiterate, with absorption  in Israel. Yaakov accompanied his wife in her  volunteering in the Maabarot, and  was also brought in to  the activity among new immigrants. He took his students from the Seligsberg Brandeis School in Jerusalem, along with him wherever he taught shorthand. Later he recruited many of his relatives and acquaintances to the cause and continued to work at it even harder after Esther’s death  in 1964.

Yaakov began operating in  Luzim tent encampment, where he coordinated language lessons given by eight volunteers. The activity expanded to a further encampment in the "Jerusalem Corridor", and later included even  remote communities, including Margaliot, Dovev and Hatzor for which he "drafted". other volunteers  Over the years, he expanded and deepened voluntary activity and received support and cooperation of youth movements, IDF units, universities, kibbutzim and the Jewish Diaspora, and even Knesset members, ministers and presidents. Yaakov recruited thousands of volunteers who would come under his guidance to immigrants’ homes and help in imparting language and easing  integration into the life of the country. These activities continued in distressed neighborhoods, and later in the absorption centers for the Soviet Union immigrants in the seventies. Yaakov was active in the volunteer project for quarter of a century, until his last year in 1977.
 

For these actions was named "Jerusalem Dearest" in 1967 and awarded an Honorary Fellowship at the Hebrew University in Jerusalem (1976). In 1976, a year before his death, Yaakov Maimon was awarded the Israel Prize for his unique contribution to society and state.

Among his partners was Yoel Dorkam from Kibbutz Tzuba. Yoel speaks about their first meeting: "... During the seventies the Mevaseret Zion Absorption Center, opened in our area. It wasdesigned primarily to absorb professional immigrants for whom the Hebrew language should be a vital tool. One day an  day, a odd-looking little Jewish man  appeared at the general meeting on  Kibbutz Tzuba appeared He had a  hardworking facial expression a little sly, old model glasses, and a European hat that left no doubt as to his  origin of this man. He was introduced to the  meeting as Yaakov Maimon, government stenographer and active in immigrant absorption. The purpose of the visit was to recruit volunteers to help new immigrants in Mevasseret Zion, with a focus on language learning. Looking back, I can honestly say , this person had  a decisive influence on the course of my life and my family. About a dozen members of our Kibbutz signed up that evening for  the "action" as Yaakov Maimon called his  activities. Later we realized they had  spread all over the country, among  immigrants in the development towns  cities, tent encampments and absorption centers ... "

Yoel continues  recalling the  way Yaakov operated: "... as we we got to know the  man we were amazed to see how at the same time  he runs, hundreds of volunteers, without any formal organization, receiving donations without control, with full trust that he will use them for what they were intended. He would often  add funds from his own pocket for various expenses. Most of the trips were made on public transport. Only in his later years did he accept an offer by the well- known Jerusalem photojournalist  Kurt Meirovitch, with whom he had a strong friendship,  to drive him to far out  places, such as Nazareth and Hatzor, for payment of fuel costs only...

... Once, in a rare moment of peace I ventured to ask him directly: Jacob, where do  you find  the time to function as the government shorthand writer, including the transcription  of meetings, to coordinate the activities of volunteers with immigrants, obtain transport ,to recruit new volunteers to expand the 'action', and in addition write letters to daily newspapers in order to debate various topics?
Yaakov smiled one of those sly quizzical smiles and answered  without batting an eyelid: "Quite simply, I do not engage in any gossip or defamation, and therefore I have a lot of free time! ...".